סיכום פרק י"ב - י"ג לבוחן בשבוע הקרוב

1.5.13

הבוחן- תהיה שאלה או שתיים בלבד על פרק י"ג, כיון שלא בכל הכיתות סיימנו אותו.

יש ללמוד גם מהמחברת והחוברת.

סיכום פרקים י"ב, י"ג:

פרק י"ב: משל כבשת הרש

לאחר חטא דוד ובת שבע, ה' שולח את נתן הנביא לדוד. הנביא מספר לדוד משל.

המשל: בעיר אחת היו שני אנשים, אחד עשיר ואחד רש (עני). לאיש העשיר היו הרבה צאן ובקר, ולאיש העני הייתה רק כבשה אחת שאהב מאוד והתייחס אליה כמו לבת. יום אחד הגיע לאיש העשיר אורח, והאיש העשיר מחליט להכין לאורח סעודה. לשם כך, האיש העשיר לוקח את הכבשה של העני, הורג אותה ומגיש אותה למאכל לאורח.

דוד המלך שומע את הסיפור וכועס מאוד על האיש העשיר, ואף אומר שהוא בן מוות וצריך  לשלם "ארבעתיים"- פי ארבע, זאת אומרת 4 כבשים לאיש העני.

הנמשל:

האיש העשיר = דוד המלך

האיש העני = אוריה החיתי

כבשת העני = בת שבע

הרבה בקר וצאן = נשותיו הרבות של דוד.

החטא = דוד לוקח את בת שבע מאוריה.

העונש של דוד כפי שהנביא אומר החל מפסוק י':

פסוק י'- "לא תסור חרב מביתך עד עולם"- רבים מבניך ימותו בחרב. או – מהבית שלך יקום וימרדו בך. (מי מרד בו? שני בניו אבשלום ואדוניהו).

פסוקים י"א- י"ב- "הנני מקים עליך רעה ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת"- העונש: מידה כנגד מידה – זאת אומרת לפי החטא כך העונש. (עין תחת עין ושן תחת שן).

בנוסף, לעיני השמש הזאת= בגלל שאתה דוד ניסת להסתיר את חטאך עם בת שבע, אז ה' יתן לך את העונש בגילוי. (אתה ניסת להסתיר, אך כולם ידעו על העונש).

פסוק י"ג- דוד מבין שחטא ו אומר "חטאתי לה'". בעקבות החרטה של דוד וחזרתו בתשובה, הנביא מודיע לו שה' סלח לו והוא לא ימות.

אבל – העונש שכן נשאר- בנו של דוד מבת שבע ימות.

פסוק י"ד- "אפס כי נאץ ניאצת את אויבי ה' בדבר הזה"- בגלל שחטאך גרם לכך שאויבי ה' ינאצו (ידברו בגנות עם ישראל), לכן מגיע לך ענש ובנך ימות.

פסוק ט"ו- "וילך נתן אל ביתו ויגוף ה' את הילד"- ויגוף מלשון מגפה. הילד חלה. "ויאנש"- מצב התינוק אנוש.

כיצד התקיים העונש?
הילד שילדה בת-שבע לדוד חלה במחלה אנושה, אף על פי שניבא לו נתן הנביא שהילד ימות, סבר דוד ששערי רחמים וחנינה לא ננעלו כפי שכתוב בפס' כב: "כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד", כפי שגזרה שנגזרה על חזקיהו נתבטלה ע"י תפילתו ובכייתו
(מ"ב כ; יש' לח). דוד צם והתפלל כל היום כנראה לפני ארון האלוקים. לעורר רחמי שמים, וכשבא אל ביתו ללון בילה כל הלילה בשכיבה על הארץ, וכן עשה כל שבעת ימי מחלתו של הילד. "ויקמו זקני ביתו" הממונים על ניהול הבית. כמו שכתוב בבר' כד ב: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו" (בר' כד ב). עבדיו הנכבדים ביותר ניסו להקימו מן הארץ ולא רצה ולא אכל איתם אפילו ארוחה קלה. "ולא ברא אתם לחם". בפרק ג פס' לה כתוב: "ויבא כל העם להברות את דוד לחם". הכוונה לסעודה שמאכילים את האבל אחרי הקבורה. בלשון חז"ל נקראת הסעודה "סעודת הבראה". בפרק יג פס' ה כתוב: "ותברני לחם". ותאכלני הכוונה לאכילה ראשונה אחרי צום.
ביום השביעי למחלתו הילד מת. וייראו עבדי דוד להגיד לו, כי מת הילד, כי חששו שיחבל בעצמו, מחמת צערו, כשראה דוד כי עבדיו מדברים ביניהם בלחש הבין, כי הילד מת. "ויאמר דוד אל עבדיו: המת הילד? ויאמרו מת" (פס' יט).

כיצד הגיב דוד לשמע הבשורה?
"ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו ויבא בית ה' וישתחו, ויבא אל ביתו, וישאל וישימו לו לחם ויאכל" (פס' כ). דוד משח בשרו בשמן, החליף בגדיו, וכששב לביתו מבית ה' בקש שיתנו לו לאכול.

על מה התפלאו עבדיו?
כשהילד היה בחיים הוא צם ובכה, וכאשר הילד מת הוא אוכל כאילו אינו אבל.

מה ענה להם דוד?
הצום והבכי לא היו בטוי לדאגה וצער בלבד, אלא בעיקר תפילה ותחנונים לרפואת הילד. "כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד" (פס' כב). חשבתי שע"י תפילה ותחנונים ימחל לי ה' על העוון, כנאמר בפתיחה למזמור נא בתהילים "חנני אלקים כחסדך כרב רחמך מחה פשעי". עכשיו כשבני מת בשביל מה אצום. האם אוכל להשיבו עוד? הוא לא ישוב אלי. בבוא יומי, כשאמות. אני אלך אליו.

לאחר מות הילד נולד לדוד ובת-שבע בן, ה' אמר לדוד שיוולד לו בן ושלמה יהיה שמו. "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו, ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו".
שלמה מלשון שלום, על פי דבר ה' לדוד, כי שלום יתן ה' על ישראל בימיו.
ה' שלח את נתן הנביא לבשר לדוד את הולדת הבן, וקרא את שמו ידידיה לאות כי ה' אהבו, הילד הוא ידיד ה', אהוב ה'. יכול להיות שיש בשם זה רמז שהוא עתיד לבנות את בית ה'. לפי הפסוק "לבנימן אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו" (דב' לג יב). המקדש בחלקו של בנימין, ומכיוון שהשכינה שורה אצלו קורא לו ידיד ה'.

יואב חידש את ההתקפה על רבת-עמון, והזמין את דוד למקום המערכה להשלים את כיבוש העיר. "וישלח יואב מלאכים אל דוד ויאמר: נלחמתי ברבה גם לכדתי את עיר המים" (פס' כז). רבת עמון יושבת ליד מקורות היבוק. יכול להיות שיואב התכוון לרובע העיר שבו נמצאו מעינות, או בארות, אשר ספקו מים לעיר. לאחר שנלכדו חלקי העיר החשובים ביותר, הובטח למעשה כיבוש העיר כולה.

מדוע הזמין יואב את דוד להשלים את המערכה?
כי הוא רצה שהניצחון יקרא על שמו של דוד. רד"ק מסביר שלכתחילה לא רצה יואב ללכוד את העיר לכבוד דוד. הוא וויתר על כבודו למען דוד. מעשה זה מעיד עד כמה יואב היה נאמן לדוד ומקנא לכבודו.

דוד אסף את כל העם, הכוונה לעם המלחמה "וילך רבתה וילחם בה וילכדה" (פס' כט).
דוד לקח את עטרת מלך בני עמון להראות, כי בטלה מלכות בני עמון. משקל העטרה ככר זהב שהיא שלושת אלפים שקל (שמ' לח כה-כו), ובה אבן יקרה (דה"א כ ב). "ותהי על ראש דוד". אין להבין כמשמעם את הבטויים מעל ראשו, אלא הכוונה למקום במרום כסא המלוכה, המכוון כנגד ראש המלך היושב עליו, כי הכתר היה כבד מאוד וניתן להרכיבו על הראש זמן מועט בלבד.
"ושלל העיר הוציא הרבה מאד" דוד הוציא את תושבי העיר, ייתכן שרק את עם המלחמה ועשאם למס עובד, כפי שנהגו ישראל בימי יהושע (יהו' טז י; יז יג; שופ' א כח).
"ואת העם אשר בה הוציא וישם במגרה ובחרצי הברזל ובמגזרת הברזל, והעביר אותם במלבן, וכן יעשה לכל ערי בני עמון" (פס' לא). יש הסוברים כי דוד העניש את בני עמון בעונשים כבדים ואכזריים, על שביזו את שלוחיו. ונהגו בהם בקלון תחת הכבוד שעשה למלכם. וגם כדי ליירא את אויבי ישראל מלהתגרות בו. יש מפרשים שדוד העביד את העמונים בעבודה קשה ב"חריצי ברזל", כלי דיש מלוחות עץ ושיני ברזל בו, וב"מגזרות ברזל" קרדומים שבהם חוטבים עצים.

 סיכום פרק י"ג:

בפרק זה סיפור המאורע הראשון בו נתקיימו דברי נתן הנביא המבשרים פורענות לדוד ולביתו.
נכיר את אמנון בנו של דוד בחור קל דעת, רודף תענוגות, שסבור שכדי לספק את תאוותיו הכל מותר לו.
מה היה חטאו?
אמנון בכורו של דוד ובנה של אחינעם היזרעאלית, היה גם אחיו מצד אביו של אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור. מעכה ילדה לדוד בת ושמה תמר (דבה"א ג, ט),לפיכך הייתה תמר אחות אבשלום גם מצד אביו דוד וגם מצד אמו.
אמנון חשק בתמר אחותו שהייתה אסורה עליו. לאמנון היה רע (חבר) יונדב, בן שמעה הוא שמה (שמ"א טז, ט; יז,יג) אחיו של דוד. יונדב היה איש חכם וערמומי להרע. הוא הרגיש שאמנון שרוי ברוע יצריו, ויעץ לו כיצד לגרום לתמר לבוא אליו הביתה בעורמה. תמר שלא חשדה בכוונת הזדון של אחיה נפלה קורבן לידיו. הוא עינה אותה למרות תחנוניה, ואחרי כן גרשה מעל פניו. במעשה זה הייתה עבירה על מצוות התורה, והוא נוגד את כללי המוסר בישראל. כך אמרה לו תמר: "לא יעשה כן בישראל" (פס' יב). "ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל" (פס' יג). כפל הלשון "בישראל" בא לחיזוק.
אחרי מעשה הנבלה שעשה אמנון לתמר, הוסיף חטא על פשע, ולא נתן לה לשהות בביתו. ויאמר לה אמנון "קומי לכי" הסתלקי מכאן. היא נסתה לבקשו לשהות בביתו לפחות עד הערב, מפני שהתביישה לשוב לביתה ביום, שלא ירגישו בה עוברים ושבים ויראו בחרפתה. אמנון לא נתן לה לסיים את דבריה וגרשה מעל פניו. "ויקרא את נערו משרתו ויאמר: שלחו נא את זאת מעלי החוצה, ונעל הדלת אחריה" (פס' יז). "שלחו נא את זאת". לא קרא בשמה לשון גנאי ובזיון. (בשמ"א י כז כתוב: "ובני בליעל אמרו: מה ישענו זה?")
תמר לקחה אפר ושמה על ראשה, וקרעה את כתנת הפסים אשר עליה, לאות כי חולל כבודה, ותשם ידה על ראשה לאות יאוש ככתוב בירמיהו ב לז: "גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך". היא הלכה וזעקה מרוב צערה.
מעשה אמנון שמש דוגמה "לאהבה התלויה בדבר". בטל הדבר בטלה האהבה (מ' אבות ה).
במסכת סנהדרין כא ע"א כתוב שבאותה שעה גזרו דוד ובית דינו על ייחוד של פנויה, כלומר אסור לאישה להיות במקום סגור עם גבר זר.
בפרק ארבעה לשונות אהבה וכנגדם ארבעה לשונות שנאה. אהבה פסוקים א ד טו פעמיים. שנאה ארבע פעמים בפסוק טו.
כיצד הגיב אבשלום על מעשה אמנון?
בתורה האח הוא אפוטרופוס לאחותו דואג הוא לנשואיה (בראשית כד נ), ומקנא קנאת כבודה המחולל (בראשית לד כה). אבשלום התאמץ להרגיע את רוחה של תמר. הוא קורא לאמנון אמינון דרך בוז. ואומר לתמר "ועתה אחותי, החרישי, אחיך הוא, אל תשיתי את לבך לדבר הזה" (פס' כ). כלומר אל תשימי את לבך, אל תצטערי עוד. ובלבו גמלה החלטה לנקום את נקמתה. במשך זמן מסוים לא דבר אבשלום עם אמנון מטוב עד רע.
אין הכוונה שלא דבר איתו כלל, כי אז היה אמנון חושד בו, כי הוא חורש עליו רעה בלבבו, אלא הכוונה שלא הוכיחו, ולא אמר שום דבר רע על הנבלה שעשה לאחותו. אבשלום התייחס אל אמנון בשוויון נפש, כאילו לא קרה דבר. בדומה לכך כתוב: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע" (בר' לא, כד כט). אך מתוך קנאה לכבוד תמר, אחותו בת אמו, נטר שנאה לאמנון. "כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחותו" (פס' כב).
הוא חיכה לשעת כושר נאותה, כדי לנקום את חרפת אחותו מאמנון אחיו. אין זה מן הנמנע שהשאלה של ירושת המלוכה מלאה תפקיד מסוים גם במעשה הנקם של אבשלום, כי אמנון היה בכור דוד ולכאורה יורש כסאו.
אחרי המעשה ישבה תמר בבית אחיה אבשלום. הייתה עצובה ובודדה לנפשה. יש המפרשים שלא נישאה לאיש.
כיצד הגיב דוד על מעשה אמנון?
"ויחר לו מאד". דוד התעצב מאד על מעשה אמנון, אבל לא הענישו, שלא לחלל כבוד יורש העצר בעיני העם, ואולי גם שלא להזכיר את חטאו בבת-שבע שיכול לומר "טול קורה מבין עיניך". סיבה נוספת דוד ראה במעשה זה קיום נבואת נתן. "הנני מקים עליך רעה מביתך" (יב יא). תרגום השבעים מוסיף ולא עצב את רוח אמנון בנו, כי אהבו, כי בכורו הוא.
אם דוד היה מעניש את אמנון כראוי. היה אבשלום נוטר לו איבה ולא היה הורגו. מעשה נורא כזה שעושה אח לאחותו, עונשו כרת בידי שמים (ויקרא כ יז).
כיצד נקם אבשלום את חרפת אחותו תמר?
כעבור שנתיים אבשלום זימן את כל משפחתו לחג הגז באחוזתו בבעל חצור הסמוך לנחלת אפרים. מגדלי הצאן חגגו ברוב עם את חגיגת הגז ועשאוה ליום טוב. למדנו על כך בפרשת נבל (ש"א כה יא לו). אבשלום הזמין גם את דוד לחוג עימו. למעשה אבשלום לא רצה שדוד יבוא לחגיגה, אולי כשהזמינו שיער שלא יבוא, כי דוד היה עדיין מצטער על מעשה אמנון. "ויפרץ בו" ויפצר בשיכול אותיות. אבשלום הפציר בדוד, כדי לא לעורר שום חשד. דוד לא אבה ללכת. אבשלום מציע שאמנון הבכור יורש העצר יבוא. דוד ידע את יחסו של אבשלום לאמנון, את השנאה ששנא אותו וסרב לשלחו. "ויאמר לו המלך: למה ילך עמך?" (פס'כו) אבשלום חזר והפציר בדוד, עד שדוד היה בטוח, שאין בלבו כלום על אמנון. ביחוד מפני שבראשונה הזמין את כל משפחת המלך, ומשהפציר בו רבות הסכים לשלחו יחד עם כל בני המלך. דוד סבר שבמעמד כל בניו, יירא אבשלום לפגוע באמנון.
בשעת המשתה נהרג אמנון בידי נערי אבשלום "ויצו אבשלום את נעריו לאמר: ראו נא כטוב לב אמנון ביין ואמרתי אליכם: הכו את אמנון, והמתם אותו, אל תראו, הלוא כי אנכי צויתי אתכם, חזקו והיו לבני חיל" (פס' כח). אבשלום אמר להם שהוא נוטל עליו את כל האחריות למעשה. "ויעשו נערי אבשלום לאמנון, כאשר צוה אבשלום" (פס' כט).
רצח אמנון מהווה ראשית קיום דברי הנבואה, שנבא נתן לדוד אחרי מעשה בת-שבע. "ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם" (יב י). לא זו בלבד שאבשלום נקם את כבוד אחותו, אלא גם נעשה מעתה יורש העצר, הבן השני של דוד כלאב לא תבע את הירושה. המפרשים מביאים לכך שתי סיבות. כלאב נפטר בגיל צעיר, או שלא היה ראוי למלוך מסיבה כלשהי.
כל בני המלך חששו שמא אבשלום מתכוון להרוג גם אותם "וירכבו איש על פרדו וינסו" (פס' כט).
הפרד הוא בן כלאיים של חמור וסוסה, או של סוס ואתון.
זו פעם ראשונה שנזכרה בהמה זו במקרא. כנראה היו נוהגים אז מלכים ושרים לרכוב על פרדים, כך אבשלום בלכתו למלחמה רכב על פרד (יח ט). גם לדוד הייתה פרדה (מל"א א לג לח מד). מותר לקיים פרדים, אך אסור להרביע (ויקרא יט יט).
הפרדים הובאו כנראה לארץ ישראל מן הארצות אשר מסביב, או מן השלל שלקח דוד במלחמותיו.
כיצד הגיב דוד על רצח אמנון?
בשעה שבניו נסו בחזרה לירושלים, הגיעה לדוד השמועה שכל בניו נהרגו. "ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה, וכל עבדיו נצבים קרעי בגדים" (פס' לא). יונדב בן שמעה אחי דוד שיעץ לאמנון להזמין אליו את תמר (יג ה) הזים את השמועה לפיה נהרגו כל בני דוד, ואמר לדוד כי אמנון לבדו מת במצוותו ובפקודתו של אבשלום. כנראה היה בסוד ענייניו של אבשלום.
הנער הצופה בבית המלך השקיף לצד בעל חצור לראות אם בני המלך שבים, אבל הם לא הלכו בדרך הישרה, אלא הגיעו לירושלים בעקיפין, מן העבר השני מצד שלא ציפה כלל שיבואו, אולי מרוב פחד מפני אבשלום, כדי שלא ישיגם.
בני המלך שבו "וישאו קולם ויבכו, וגם המלך וכל עבדיו בכו בכי גדול מאד" (פס לו).

מה עשה אבשלום?
מפחד אביו ברח אבשלום אל תלמי מלך גשור אבי אמו. וישב שלוש שנים בגשור.
רק אחר שלוש שנים ניחם המלך על אמנון, כי מת. לאחר שהתאבל עליו כל הימים.
דוד התגעגע לבנו אבשלום היושב בגשור. "ותכל דוד המלך לצאת אל אבשלום" (פס' לט). ותכל נפש דוד המלך לצאת אל אבשלום. כלתה נפשו, הוא התאוה ללכת אל אבשלום.פירוש נוסף לפי תרגום יונתן נפשו כלתה, כמעט יצאה מרוב געגועים.
אנו לומדים שעברה גוררת עברה.
מעשה דוד ובת-שבע.
מעשה אמנון ותמר.
רצח אמנון בידי אחיו.
בריחת אבשלום מבית אביו.
מה נאמר בתורה על רבוי נשים?
"לא ירבה לו נשים" (דב' יז יז). ריבוי הנשים של כל מלך ממלכי קדם היה לעתים קרובות הגורם להרס הממלכה, בגלל מריבת הבנים על הירושה.
למשל גדעון, תחילתו איכר ענו החובט חיטים בגת, הנשלח להציל את עמו מכף מדין. שבעים בנים נולדו לו, כי נשים רבות היו לו. הבנים נרצחו ע"י אבימלך בנו הפוחז ורודף השררה שנעשה יורשו.
דוד הצליח בכל מעשיו והלך מחיל לחיל. הוא "היוצא ובא לפני העם", וכשהרבה לו נשים גרם לקנאה ושנאה ולסכסוכים בין בניו, שהביאו לידי הרס של כל הבניין המפואר שהקים בעמל רב. דוד אהב מאד את משפחתו, ועתה איבד שני בנים בבת אחת.
דוד התאבל על אמנון כל הימים, אבל לא עשה מעשה של ממש, כדי להעניש את אבשלום, וגם לא העניש את הנערים שבצעו את מעשה הרצח מטעמו.

בהצלחה!